who controls the past now control the future

"שני הצדדים טיפסו על עץ גבוה וראוי שימצאו את הדרך לרדת ממנו", או אחותה המעודכנת בעקבות העצרת אתמול או אם לקרוא לילד בשמו, הופעה של הדג נחש, "הפשרה אליה הגיעו שני הצדדים טובה, היא אפשרה לשני הצדדים לרדת מהעץ הגבוה עליו טפסו" - היא אמירה החוזרת על עצמה בדיונים אינטרנטיים ולא אינטרנטיים בהם חזיתי ו/או נטלתי חלק בשבוע האחרון.

האמירה הזו, הופתעתי לגלות, הפריעה לי יותר מהרבה אמירות אחרות, פוגעניות הרבה יותר, לכאורה. אם אמירות הומופוביות בעליל אני יכול לפטור כלא ראויות לתשומת לבי, האמירה לעיל מעידה, לדעתי, על תפיסה מוטעית של המצב גם בקרב אנשים הראויים להתייחסות, ומצד כאלה המשייכים עצמם למחנה הליברלי.

על מה מדובר כאן? על איזה עץ בדיוק טיפסנו כשביקשנו לצעוד ברחובות העיר המתיימרת להיות בירתנו? תפיסה זו של סימטריה בין שתי הקבוצות (ש"טיפסו על העץ") יוצרת תמונה שלפיה, מצעד הגאווה נועד, כביכול, להיות מצעד אנטי-חרדי ולא חלק ממאבק ליברלי במהותו, כמפגן שנועד להבליט במרחב הציבורי את קיומה של קבוצת אוכלוסיה שוות זכויות.

התפיסה הסימטרית הזו נובעת, לדעתי, מההנחה המוטעית שמאבקה של הקהילה הזו הוא מאבק נפרד, מאבק על זכויות וחופש מיני ומגדרי של חברי הקהילה בלבד, שרק ההתנגדות שבה הוא נתקל הפכה אותו באחת למאבק על ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. יותר מפעם אחת שמעתי או קראתי את הטיעון - "אין לי מה לעשות במצעד הגאווה כשלעצמו, אך אבוא למצעד כדי להיאבק על זכותם לצעוד". אז זהו, שלא. המצעד עצמו נוגע לא רק ל"קהילה" ההומו-לסבית אלא לקהילה הליברלית כולה, שהמאבק לשוויון זכויות להומואים הוא רק פן אחד שלה. פן חשוב.

לכל אחד המחזיק בדעות ליברליות, ללא קשר למינו, מגדרו או שותפיו המועדפים למיטה, יש אינטרס לתמוך במאבק זה. האינטרס לא נולד לאחר שבקעו קריאות הג'יהאד היהודי מגרונות הרבנים, או כתגובה להן. אין כאן שלוש קבוצות – החרדים, ההומואים/לסביות/טרנס/בי ואנחנו, אלא שתיים בלבד – שונאי החופש מול אוהביו. לכן לא עלינו על עץ עד אתמול – הזכות להפגין בדרכים חוקיות ברחובות עיר הבירה לא אמורה להיות עץ, היא אמורה להיות מובנת מאליה – והפיאסקו של אתמול לא היה הירידה מהעץ הזה, כי אם העלייה עליו. ויתור זה על זכויותינו הוא עץ שעלול להיות קשה מאד לרדת ממנו.